שבת שמשית ויפה נחה עלינו.

הגננת והאשך החליטו לנצל את היום היפה ולצאת לבלות.

לא, הכוונה לא לישיבה בבית קפה, הליכה לסרט, וגם לא לביקור במוזיאון.

הבילוי המועדף על האשך והגננת הוא משחק "הופס אנד בובס" במגרש הכדורסל השכונתי.
חוקי המשחק פשוטים וברורים – קצת משחק מוקדם, מעט אחד על אחת לחימום הקנה, ולסיום משחק "חיובים" קלאסי בו המנצח זוכה לחפון את הבובס של הגננת.

אם הגננת מנצחת היא זוכה להיחפן.
מדובר ב-WIN-WIN עבור שני השחקנים, וזהו משחק החביב ביותר על הגננת והאשך, וכן על הצופים המזדמנים.

אז לקחנו את הסניקרס (החטיף, לא הנעליים), ניפחנו את הכדור היחיד של האשך (לא זה שמחובר אליו. השני, הקופץ) ויצאנו לדרך.

המגרש נמצא במושב בו האשך שוכן, מרחק כמה דקות הליכה. שמחים וטובי לב צעדנו, הגננת מקפיצה את הכדורים שלה והאשך את שלו (מותיר לדמיונכם לנחש איזה הפעם), הגענו למגרש הכדורסל וחשכו עינינו. המגרש בשיפוצים!

הגננת התעצבה אל ליבה לנוכח המראה וההרס.

היא כבר ממש בנתה על החפינה.

האשך התבאס לרגע, גירד בראשו (בראש ממש או באשך? אפילו אני כבר התבלבלתי), וטיכס עצה. הוא לא התכוון לוותר בקלות רבה כל כך על משחק הופס טוב, ובוודאי ובוודאי על חפינה טובה.

רעיון הבזיק במוחו, והוא נפנה אל הגננת והצביע במאור פנים אל הצד השני של הרחוב.
"יש פיתרון!" הוא ניחם את הגננת.
"כן, גן שעשועים, גם נחמד." אמרה הגננת ורוחה הקלה מעט. "אני מניחה שיש שם נדנדות."
"לא!" הסביר האשך, "יש שם טבעת! אני זוכר! מאז שלקחתי לשם את הכלבים שלי לחרבן כשירד גשם וחיפשנו מחסה!"

הגננת עלצה ושמחה והשניים נפנו לחצות את הכביש אל עבר גן השעשועים הממתין להם.

גן השעשועים היה עמוס ילדים קטנים שהתרוצצו בין המתקנים, צרחו והשתוללו. הוריהם ישבו על הספסלים בקרבת מקום והביטו בפנים מכורכמות ביוצאי חלציהם הרועשים. האשך פירש את הבעתם בראשו במשפט אחד: "למה לא שמתי קונדום."

מייד בכניסה לגן נפנו האשך והגננת לדבר החשוב ביותר – לאפשר לכלבה ספוטי להתפנות.

ספוטי היא הבכורה במשפחה בת 5 הנפשות בביתו של האשך (סה"כ 20 רגליים ו-0 אשכים; אם לאשך אין לאף אחד לא יהיה), והיא הצטרפה אל הטיול מפאת בכורותה (וכן משום שהיא נוטה להרוס את הבית אם לא לוקחים אותה).

לאחר שספוטי הואילה בטובה להעניק לנו מחסדיה נפנינו בלב חפץ ובדילוגים אל עבר הטבעת אשר מותקנת על גבי אחד המתקנים.

מייד שמנו לב שהמשטח הגמיש והקופצני היווה יתרון עצום עבורינו משום שהכדור היה מנופח חלקית. אז מבחינתנו המקום כבר הצדיק את עצמו.

הדבר השני ששמנו לב אליו (מלבד הזעטוטים המצווחים ששעטו לנו בין הרגליים) היה שהטבעת נמצאה בגובה אידאלי. לא נמוך מדי ולא גבוה מדי. מעט נוקשה לקליעה מרחוק אך מאפשרת הטבעות אימתניות.

לאחר החימום והפרה-גיים המשחק החל כשהקהל צורח מסביב.

האשך דפק צ'אקות מרחוק והגנת התרכזה במשחק פוסט-אפ וחייבה את האשך לרדת (להגנה).

הגננת נתנה מלחמה על כל כדור אבוד (חבל שהיא לא הייתה בסביבה כשהאשך איבד את אשך ימינו) אבל האשך החזיר מלחמה שערה, משך בשערה (השופט בלע את המשרוקית) וביצע מספר עבירות בלתי-ספורטיביות בסגנון הבאד-בויס.

המשחק הסתיים בשיוויון 12-12 כשהאשך מסיים עם שורה סטטיסטית מרשימה של 6 בונבונים (חפינות), 7 קרשים (זקפות) ו-9 חסימות של ילדים שפרצו לתחומי המגרש.

הגננת, מצידה, לא טמנה ידה בצלחת וסיימה עם 5 כיוסים (משמוש דרך הכיסים), 8 חיצים (קטנות לאשך) וצביטות רבות מאין-ספור לאחוריו של האשך כשהוא שיחק עם הגב לסל.

מכיוון שהמשחק הסתיים בתיקו הוחלט פה אחד ששנינו נקבל את הפרס – אני אזכה לחפון והיא תזכה להיחפן.
מייד ניגשנו לטקס חלוקת המדליות והענקת הפרסים.
עד מהרה התקבץ סביבנו קהל קטן (תרתי משמע) של ילדים אשר עצרו את משחקם ובהו בנו.
"מה אתה עושה?…" שאלה ילדה קטנה אחת.
"אני מנסה לנחש את המשקל שלה," האשך אילתר תשובה מהירה.
"אה…" אמרה הילדה.  "וואו, אתה ממש מנסה להיות מדויק!"
ניכר היה שהתשובה סיפקה את קהל הילדים ושהילדה התרשמה מאוד לטובה מחריצותו של האשך, והם חזרו לעיסוקיהם (הקמת רעש בלתי נסבל).

תם טקס חלוקת הפרסים, האשך והגננת הסתכלו סביבם והחליטו לנצל את המקום ולעשות סיבוב על המתקנים. האשך לא נהנה כ"כ מאז שהגננת לקחה אותו לחנות לאביזרי מין לכבוד יום הולדתו האחרון.
האשך לא פספס אף מתקן, מפחיד ככל שיהיה, ואף לא נרתע וירד במגלשה של הגדולים.

הגננת הלכה להשיב את נפשה בברזייה והאשך בינתיים ישב להתנדנד. בזמן שהאשך הסדיר את נשימתו מאתגר המגלשה והתנדנד להנאתו הוא שמע את הילדים המשחקים סביבו מתרוצצים וצורחים במלוא גרונם סיפורים והמצאות ופנטזיות ממוחם הילדותי הפעוט.

בין היתר הם צעקו זה לזה שיש מפלצת בגן שעשועים, ורצו והשתוללו בין המתקנים ודמיינו איך הם בורחים מהמפלצת הדימיונית.
האשך לא לקח סיכונים והביט סביב אבל לא ראה דבר חשוד ושב להירגע על הנדנדה.
בשלב זה גילה האשך במכנסיו בליטה חשודה.
פשפוש מהיר גילה שאין מדובר בסיבה הקבועה, אלא בשקית הפקאנים שהגננת מסרה בידיו לפני היציאה לבילוי, פקאנים שאספה מן המשק בו היא גרה בשדה-יעקב.
האשך, כפי שחונך היטב בידי הוריו, לא יצא מניאק ומיהר לחלוק את הפקאנים עם הילדים הנוראיים אשר התרוצצו סביבו.

באותו הרגע קלט אחד ההורים את הילדים צורחים משהו על מפלצת שמסתובבת בגן.
הוא הרים את ראשו וראה בחור חשוד, מזוקן, עם כובע גרב המחלק ממתקים לילדים הקטנים סביבו.
האיש מייד קלט את המתרחש, לא היסס וחייג 100, בעודו מצמצם טווח לעבר החשוד ומגייס עימו הורים נוספים.

האשך בדיוק סיים לפצח פקאן עסיסי כשלפתע מצא עצמו מוקף בהורים זועמים אשר דרשו ממנו סימני זיהוי ועיכוב ביציאה.
המצב כמעט הסתבך ממש אבל אז חזרה הגננת, הרגיעה את ההורים המודאגים, ביטלה את הניידת שכבר הייתה בדרך והשיבה את הכל על מקומו בשלום.

האשך והגננת החליטו בשלב זה שהבילוי נגמר וביצעו נסיגה חפוזה, מזרזים את הכלבה ספוטי שזה לא הזמן לשתות מהברזייה של הילדים ועוברים לריצה קלה לאחר שיצאו מהגן.

האשך והגננת חזרו לביתם עייפים אך מרוצים לאחר בילוי נהדר.
הם סיכמו שישובו למשחק גומלין במועד אחר, עדיף באמצע הלילה או בזמן מבול, כשאף אחד לא מתקרב.
הם מייד פצחו בפוסט-פוסט גיים ובביצוע מתיחות שונות לאחר המאמץ הפיזי שנתנו ובזה תם הסיפור להפעם.

מקווה שנהניתם! ותודה לגננת המופלאה שהצילה את המצב ואף עזרה לכתוב את הפוסט.

*         *         *

נ.ב: סיפור המעשה הזכיר לי תקרית שקרתה פעם בישיבות ללל, עם מומי.
הצוות ישב והגה בתוכנית החיסון לגיל הרך שפיתח יואל נגד הפלולה, כשנכנסה המלצרית שמביאה לנו את הבורקסים (מומי מייבא אותם במיוחד מ-Hooters).
המלצרית החביבה ניחנה בזוג נכסים מרשים למדי, ואני לא מתכוון לשתי האונות שלה.
מומי עיניו נדלקו והוא עצר את הישיבה, וכג'נטלמן שהוא פנה למלצרית ושאל אותה אם הוא מוכנה לקבל צביטה באחד משני מחמדיה בתוספת תשלום.
המלצרית חשבה למאית שנייה ומייד נקבה במחיר.
מומי לא היסס ומייד ניגש לעבודה – הוא החל למשמש ולמשש את שני מחמדיה, כבוחן אוצר רב.
לאחר כ-10 דקות של מישושים ומשמושים שונים פקעה סבלנותה של המלצרית, היא עצרה אותו ודרשה את התשלום.
"מה," התמם מומי וסרב לשלם, "לא צבטתי!"

החיסון, אגב, הוכתר בהצלחה ונכנס לרשימת החיסונים של משרד הבריאות.